הטיול של רונית שלום אלוני

סיכום טיול לדובאי.

יושבת עכשיו בשדה. ממתינה לטיסה, ומנסה לסדר בראש את החוויות האחרונות.

טיסה ספונטנית לחלוטין, יומיים לפני הטיסה בלבד.

רציתי מאוד לטוס לחופשה, לאחר כל התקופה הקשה האחרונה והתחלתי לברר לגבי טיסה לרואנדה, אבל כשצצה ההזדמנות, קפצתי עליה.

לא הספקתי להילחץ מכל האינפורמציה ברשת. צריך בדיקה, לא צריך בדיקה. צריך בידוד, לא צריך בידוד וכן הלאה.טיסה מלאה עד אפס מקום, לצערי, בעיקר באנשים שהכי לא כייף לפגוש בחו"ל.

צעקות, דחיפות, ויכולים עם הדיילת, עישון (!) בשדה. לפחות שלושה מקרים שבהם כמעט הוזמנה משטרה. הישראלי המכוער במיטבו, אבל ממש. אם זה ימשיך כך, דובאי תיסגר בפנינו מהר מאוד.

נחתנו, עברנו בדיקת קורונה זריזה, ושיחררו אותנו לדרכנו. ללא שום הנחיות מיוחדות. שאלתי אם צריך להישאר במלון, אמרו לי שלא וזהו. העיר מדהימה, אי אפשר להתמקד בשום דבר, כי מייד יש בניין מטורף אחר.

כסטודנטית לאדריכלות שלא סיימה את הלימודים מזמן, ההרגשה שלי, שפשוט אספו אדריכלים מכל העולם, נתנו להם תקציב בלתי מוגבל, ואמרו להם להשתולל.גורדי שחקים מטורפים, מצופי זהב, זכוכית, תאורה פסיכודלית. בריכות תלויות, גנים תלויים, כל מה שניתן לחלום עליו, האמירתים כבר בנו. פשוט גן עדן לאדריכלים.

עכשיו הם בונים מגדל, שיהיה אף גבוה יותר מהבורג' חאליפה.

ביום השני, לקחנו טיול ספארי למדבר. המדבר נמצא ממש דקות ספורות ממרכז העיר. נוסעים עשר דקות לתוך המדינה, וכבר הדיונות האדומות משתלטות על הנוף.

היה לנו נהג מדהים עם לנד קרוזר, קפץ על הדיונות במהירות מטורפת, ורק אני, עם הסיוטים שלי מכל התאונות שטיפלתי בהן, רואה בדמיוני איך מגיע ג'יפ נוסף מעבר לדיונה ומתנגש בנו. אין שום שילוט, שום הכוונה, רק חול וחול, ויאללה אודרוב!!

קניות – מה שבטח מעניין את כולם. הכל כאן ממש יקר, לפחות כי אחת וחצי מאשר בישראל. לא נתקלתי בקולה ב 75 שקלים, אבל כן נתקלתי בארוחה של פיצה ויין, שעלתה לנו 2400 שקלים.

סלט קיסר למשל, עולה 60 שקלים, פחית קולה 8 שקלים.

דירהם שווה בערך 0.90 שקלים.

קניון דובאי – כל המותגים שרק תחלמו עליהם. תנעלו נעליים נוחות ותתכוננו. קניון עצום בגודלו שיש בו פשוט הכל. כולל סקי ואקווריום ענק.

מסעדות – מכל סוג שתירצו, תורכיות, יווניות, איטלקיות. הכל.

יש את המזרקה המדהימה שלהם, למרגלות המגדל, וכל חצי שעה מופע מוזיקה ומים. בערב, יש חבורת שייחים שרים ומרקדים באופן מהפנט, ועד עכשיו אני מזמזמת וולקאם טו דובאי, וולקאם…

יש אאוטלט מחוץ לעיר, שלא הספקתי להגיע אליו. אומרים שהמחירים שם נמוכים בכשלושים אחוז מאשר בקניון דובאי.

שוק – יש שוק גדול בעיר העתיקה, שוק זהב ושוק של תבלינים, שגם בו המוצרים לא זולים, ומחירם דומה לארץ. ממליצה לא ללכת לבד, בעיקר לבחורות. הם הופכים לאגרסיביים וכשהתחילו כבר למשוך אותי, פיזית, לעבר חנויות, החלטתי שזה הזמן לנסיגה אלגנטית. אבל הספקתי לקנות קערות משגעות בעבודת יד, קצת קסמים לבית ושוקולדים.

קורונה – מקפידים מאוד בכל מקום על מסכות ומרחק. כל הזמן שופכים לך אלכוג'ל לידיים. כל העובדים עם מסכות, ומעל האף. לא כמו אצלנו.

עד שמגיעים לשדה, כאן אללה יסטר ולהקתו. אלפי אנשים צמודים אחד לשני, תורים בלתי נגמרים מכיוון שרק שתי מכונות שיקוף עובדות.

עומדים בתור כשפקיסטנים נושפים לך על הפרצוף בכייף.

אם אני אשרוד את האינסידנט הזה מבלי להידבק, אני כבר לא אדבק בחיים…

תחבורה קל מאוד להתנהל עם מוניות. יש שני סוגים. מוניות רגילות עם מונה, שמתחיל בחמישה דירהם, ומוניות לקסוס שעולות כפול וללא מונה.

הנסיעה עולה בערך כמו בארץ.

מכוניות – כמו שדובאי גן עדן לאדריכלים, היא גם גן עדן לחולי הגה. לא ידעתי לאיזה כיוון להסתכל קודם. בחניון המלון חונות רולס רויס לצד בנטלי וכל כמה שניות שומעים את נהמת המנוע החייתית של איזו מקלארן, או למבורגיני, אבל ראיתי גם קיה ומזדה 3, אפילו את חתיכי שלי ראיתי, כך שמדי פעם חוזרים לאיזור מוכר…

עסקים – דובאי מוצפת בישראלים שמחפשים השקעות.

כמעט בכל מסעדה רואים אמירתי יושב בשולחן, מוקף בישראלים, וסימני דולר מהבהבים להם בעיניים.

ביגוד – הפחידו אותנו לגבי ביגוד צנוע, אבל זה ממש לא נכון. התיירים כאן מתלבשים כמו בכל מקום. מכנסיים קצרות, שמלות מיני, גופיות. רק בכניסה למסגד מבקשים להתכסות.בתי מלון.בתי המלון מפוארים במיוחד. גם הפשוטים שבהם מפוארים יותר מהרגיל אצלנו.

אני התארחתי במלון v מרשת הילטון. חדר עצום, שתי מיטות זוגיות, מגבות ענקיות, המון פינוקים קטנים, פשוט תענוג.

התארחנו גם במלונות כל כך מפוארים, שהמילה פאר, כבר לא מתאימה להם, אבל גם המחיר בהתאם. במלון בורג' אל ערב, בין המפוארים בעולם, שבוע עולה בסביבות מאה אלף שקלים, בחדר רגיל.

האמירתים – האמירתים מחוייבים ללבוש בדובאי את הגלביות המסורתיות. הנשים שלהם לובשות עבאיה שחורה, אבל מתחת רואים נעלים משובצות קריסטלים שמלות צבעוניות.

הן מתוקתקות להפליא ומאופרות כך, שניתן רק לקנא בהן. רובם אנשים כהי עור, גבוהי קומה, ולחלק גדול מהם עיניים בהירות. אנשים יפים ומרשימים.

שאר התושבים הם מהגרים. בעיקר מהודו ופקיסטן, אבל יש שם ייצוג לכל המדינות.

חיות – לא מצאתי. כלום. אפס. נאדה. אפילו לא חתולים ברחוב, אפילו לא כלב אחד. פעם ראשונה בחיי, שאני נתקלת בדבר כזה.

החיה היחידה שראיתי, היתה גמל כועס שירק על כל מי שעבר לידו. כאילו מישהו רצה בכלל ללטף את הממורמר הזה…

שדה תעופה – עצום!!!! וכבר ראיתי שדות גדולים בחיי. צעדתי מגייט 103 עד 3. כמעט נשכבתי לנוח על המסוע מרוב עייפות.

תחשבו ללכת 2 קילומטר עם עקבים, תיק כבד, 3 שקיות דיוטי מלאות וג'קט. מעדיפה כבר לעשות בראור. פעמיים…

דבר שמאוד הטריד אותי, הם מצלמים את הדרכונים הישראליים. לא אוהבת את זה ולא מובן לי למה. לא מטביעים לנו חותמת בדרכון, וכשניסיתי לקבל מס בחזרה, הדרכונים הישראליים בכלל לא מופיעים בכניסות לדובאי.

האמירתים מאוד סקרניים לגבי הישראלים, מתפעלים ושואלים הרבה שאלות, ומאוד חברותיים ומאירי פנים. אני מקווה שהיתקלויות רבות מדי עם הישראלים שטסו איתי במטוס, לא ישנו את דעתם עלינו.

בקיצור, סעו מהר. לפני שייגמר.עידכון חשוב. מסתבר שישראייר לא שולחת את כל המזוודות בחזרה. היו איתי עשרות אנשים שהמזוודות שלהם נשארו בדובאי וזו תופעה קבועה. שימו לב ותיזהרו.

אהבתם? שתפו עם חברים

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram

אולי יעניין אותך גם: